התערוכה אמן. מקום. קהילה מציגה עבודות של שישה אמנים ואמניות מאשדות יעקב איחוד ומאשדות יעקב מאוחד: ציפורה דובי־סלומון (1911–1983), אריק קורן (1931–2017), ראובן בן־אלון (1937–2025), אברהם חזן (נ׳ 1945), שרה רוזנבלום (נ׳ 1958) וסתיו רוזנטל (נ' 1984). התערוכה מבקשת לבחון את מערכת היחסים בין יצירת האמנות, המקום והקהילה, שאיננה בהכרח אידילית או חד־משמעית, ואת השתנותה לאורך זמן. מגוון העבודות המוצגות חושף תנועה בין פנים לחוץ, בין שייכות לזרות, בין היכרות אינטימית להתבוננות מרוחקת, ובין מחויבות לחיי הקולקטיב לבין היצירה האינדיבידואלית.

ממרחק של מאה שנה מהיווסדו של אשדות יעקב, שהתפלג ב־1951 לשני קיבוצים, אפשר להתבונן בעשייה האמנותית הענפה שהתפתחה בשניהם לא רק כביטוי לפועלם של יחידים, אלא כתופעה חברתית שנוצרה בהקשר מרחבי והיסטורי מסוים. כבר בעשורים הראשונים של הקיבוץ התפתחה בו מסורת אמנותית מקומית, בין היתר בשל נוכחותם של אמנים ומורים בולטים מהתנועה הקיבוצית, דוגמת יחזקאל שטרייכמן. בהמשך מילא בית אורי ורמי נחושתן תפקיד מרכזי בהתפתחות שדה האמנות המקומי, כמוסד שמציג ומשמר אמנות וכמרחב שמתווך בין יצירה פרטית לחיים הציבוריים.

המקום נוכח בעבודות בדרכים שונות. לעיתים הוא מושא לייצוג: הנוף, השדות והמטעים, בתי המשק, חברי הקיבוץ וחיי היומיום נעשים לדימויים שדרכם האמנים מבטאים את יחסם לסביבתם. זיכרונות וחוויות חושיות ורגשיות מתגלמים ביצירות שנעות בין הפרטי למשותף ובוחנות את הדרכים שבהן מתעצבת זהות אישית במרחב קהילתי־קולקטיבי. במקרים אחרים, המרחב המקומי משמש כמקור החומרי של עבודת האמנות: אבנים, חלקי מתכת, עצמות או חוטי פלסטיק המשמשים בחקלאות נאספים מהסביבה ומקבלים הקשר ומשמעות חדשים.

התנועה בין האמן למקום ולקהילה איננה חד־כיוונית. המרחב הגאוגרפי והקהילה הקיבוצית מהווים מקורות השראה ליצירה, ובו בזמן האמנות שבה אל המקום, פועלת בו, מעצבת אותו ומקיימת דיאלוג מתמשך עם הקהילה ועם האופן שבו הקהילה תופסת, מפרשת וזוכרת את המקום. האמנות נכנסת לבתי החברים ולחדרי האוכל, נטמעת בקירות מבני הציבור ומוצבת לאורך שבילי הקיבוץ. היצירות משמשות נקודות ציון, מוקדי מפגש ומשחק, נעשות לחלק ממרקם החיים ומלוות את בני המקום לאורך שנים.

בלב התערוכה עומדת התנועה הכפולה הזו: המקום והקהילה משפיעים על מעשה האמנות ונוכחים בו כדימוי, כחומר, כמרחב פעולה וכמערכת חברתית, ובמקביל האמנות נעשית מרכיב פעיל במרחב החברתי, התרבותי והחזותי של המקום ובזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.